פסק-דין בתיק ע"פ 9803/05

1.       לפנינו ערעור על פסק-דינו (הכרעת-הדין וגזר-הדין) של בית-המשפט לתעבורה בירושלים ( כב' השופט א' חן) בת"פ 1576/01.

המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות שלהלן: גרם מוות ברשלנות - לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - החוק) בשילוב עם סעיף 64 לפקודת התעבורה (להלן - הפקודה); קשירת קשר לביצוע עוון (בעניין תשלום קנס שהושת על הזולת) - לפי סעיפים 499(א) ו-252א(א) לחוק; השארת רכב ללא השגחה - לפי תקנה 74 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן - התקנות), בשילוב עם סעיף 68 לפקודה; אי-הצבת נעלי ביטחון ברכב - לפי תקנה 368 לתקנות, בשילוב עם סעיף 68 לפקודה; ונהיגת רכב מנועי המסיע ילדים ללא שלט כנדרש - לפי תקנה 83(א) לתקנות. הוא זוכה בהכרעת-הדין מעבירה לפי סעיף 364(ב) לתקנות, בעניין אי-התקנת מנגנון למניעת גניבת רכב. כמו-כן, הורשע המערער בעבירה של הסעת נוסעים במספר העולה על הנקוב ברישיון - לפי תקנה 84(ב) לתקנות (חלף העבירה לפי תקנה 179 לתקנות שהואשם בה בכתב-האישום). בעבירה אחרונה זו הורשע המערער (בפסקה 3 בעמ' 36 להכרעת-הדין), למרות שהיא  נשמטה מרשימת העבירות שנמנו בסיפא להכרעת-הדין (עמ' 37).

דינו של המערער נגזר ביום 12.9.2005, והושתו עליו העונשים הבאים: 12 חודשי מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי, אם יעבור תוך שלוש שנים עבירה של נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודה; 20 שנות פסילת רישיון נהיגה לרכב, כאשר בחמש השנים האחרונות יוכל לקבל רישיון נהיגה מסוג 02 בלבד; ו-36 חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים.

2.       נסקור להלן, בקליפת אגוז, את הרקע-העובדתי. המערער הועסק במסגרת חברה כנהג שכיר, וביצע, בין היתר, הסעות של ילדים במיניבוס, כ-12-15 ילדים בכל הסעה. ברשותו היה רישיון נהיגה מסוג 03 (לנהיגת רכב עד 15 טון), שאינו מתיר הסעת ילדים. הוא סיכם עם מעסיקו, כי אם יקבל דו"ח על הסעת נוסעים ללא היתר מתאים על-פי הרשיון - ישולם הקנס על-ידי המעסיק. ביום 27.6.2000, הסיע  המערער ילדים במיניבוס מסוג "מרצדס" שסיפק לו מעסיקו כרכב חלופי. לאחר שהבחין בליקויים ברכב, בין היתר במערכת הבלמים, החנה אותו ברחוב תלמודי בירושלים, כשפניו מופנות לכיוון המדרון, זאת לבקשת מעסיקו, על-מנת שניתן יהיה להתניעו בדרדור. דקות ספורות לאחר החניית המיניבוס ועזיבת המערער את המקום, התדרדר הרכב ממקום חנייתו למרחק של כמה עשרות מטרים, עד שנעצר בקיר של מבנה. לאחר הפגיעה נמצא הרכב כשמוט ההילוכים בהילוך סרק ובלם היד משוחרר. לדאבון הלב, במהלך ההידרדרות, פגע הרכב בשני עוברי-אורח וקיפד את חייהם - יוכבד שנור ז"ל, נערה כבת חמש-עשרה, ואשר גוטליב ז"ל, פעוט בן שנתיים.

3.       בהכרעת-דינו קבע בית-המשפט קמא, כי בעת החניית המיניבוס לא נקט המערער באמצעי הזהירות הראויים והנדרשים, על-מנת להבטיח שהרכב לא ידרדר במדרון המשופע, זאת לאחר שחשד כי בלמיו, לרבות בלם היד, אינם תקינים. כשלונו היה, בין השאר, בכך שהחנה את הרכב במדרון, מבלי להפנות את גלגלי הרכב לכיוון המדרכה ומבלי להשתמש ב"נעלי ביטחון" מתחת לגלגלים האחוריים, כפי שהיה עליו לעשות בהתאם לסעיף 74(ד) לתקנות. עוד קבע בית-המשפט בהכרעת-דינו, כי הרכב התדרדר דקות ספורות לאחר החנייתו, ודחה את הסברה שהעלה המערער, כי ההידרדרות נבעה מהתערבותו של צד שלישי, בין אם מדובר בבעלים של הרכב ובין אם מדובר באלמוני.

בגזר-דינו התייחס בית-המשפט קמא לחומרת מעשיו של המערער בהחניה הרשלנית של הרכב שגרמה לקטילת חיים של שני קורבנות צעירים, זאת על-רקע התנהגותו הרשלנית שקדמה להחניית המיניבוס, עת נהג במשך כשעתיים ברכב בלתי תקין שהסיע ילדים. עוד זקף בית-משפט קמא לחובתו של המערער את עבירותיו הקודמות בתחום התעבורה, ובכללן שתי עבירות של נהיגה בלתי זהירה שגרמו לתאונות דרכים. 

4.       בנימוקי הערעור כנגד ההרשעה טוען ב"כ המערער, כי המאשימה לא הרימה את הנטל הרובץ לשכמה במשפט פלילי להוכחת טענתה שהמערער התרשל בהחניית הרכב, ושרשלנות זו גרמה להתדרדרותו ולתאונה; וכי מתעורר ספק סביר שמא המיניבוס התדרדר בשל התערבות גורם זר, כמו הבעלים של הרכב, או צד שלישי אלמוני. לחלופין, עותר ב"כ המערער להקלה בעונש, וטוען, בין השאר, כי המערער נקלע בעל כורחו לנהיגה ברכב בלתי תקין שסיפק לו מעבידו, ושכישלונו התבטא בעיקר במחדל ולא במעשה רשלני. הוא גורס, כי העונש ההולם בנסיבות המקרה הנו מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות, ומציין כי זו הייתה אף מגמתו הראשונית של בית-משפט קמא, עת הפנה, ביוזמתו, את המערער לממונה על עבודות השירות לשם קבלת חוות-דעת בדבר התאמתו לרצות מאסר בעבודות שירות - מגמה ששינתה פניה מהקצה אל הקצה בגזר-הדין.

5.       ב"כ המשיבה גרס, כי לא קמה עילה להתערב בממצאי הכרעת-הדין ומסקנות פסק-הדין המרשיע, וכי גזר-הדין הולם את דרגת הרשלנות, החמורה יחסית, שהביאה לתוצאה כה קשה של אובדן חיים של שני קורבנות תמימים, צעירים בשנים.

6.         עיקרון היסוד, המשמש נר לרגלנו גם בנסיבותיו של המקרה דנן, קובע כי בית-משפט שלערעור לא ייטה בדרך-כלל להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו לאחר שמיעת ראיות לפני הערכאה הראשונה, וכי התערבותו בממצאים מצטמצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור; ובין השאר: כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההיגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות. בהתאם, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית שהתרשמה מהעדים, אלא בשעה שאי-מהימנות עדות היא ברורה וגלויה על-פני הדברים. (ראו: ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643; ע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 102, 108).

7.       בית-משפט קמא הוציא תחת ידו הכרעת-דין מקיפה ומפורטת, ולא מצאנו כי נפל פגם בקביעת הממצאים העובדתיים ובהסקת המסקנות המשפטיות, הן בדבר אחריותו של המערער, ברשלנותו, לתאונה הקטלנית, מחמת החניית הרכב מבלי לנקוט באמצעי הזהירות הראויים והנדרשים, והן בעניין עבירות התעבורה הנוספות שהורשע בהן. מסקנתו, לפיה הרכב התדרדר בשל מחדלו של המערער בעת חנייתו, ולא מחמת התערבותו של גורם זר, נסמכו כדבעי על הראיות שהובאו לפניו, וביניהן: פרק הזמן הקצר של דקות בודדות, שחלף בין החניית הרכב לבין אירוע התאונה; התדרדרות הרכב - כפי שנצפתה על-ידי עדת הראייה - ללא נהג; ומצב הרכב בעת בדיקתו לאחר התאונה - בהילוך סרק וכאשר בלם היד אינו משוך. אשר-על-כן, לא קמה עילה להתערב בממצאי הכרעת-הדין ובמסקנותיה המרשיעות.

8.       ומכאן לערעור על חומרת העונש. גזר-דינו של בית-משפט קמא משקף מדיניות עונשית ראויה נוכח נסיבות המקרה, תוצאותיו הטרגיות של קטילת חייהם של שני קורבנות, ועבירותיו הנוספות של המערער בתחום התעבורה - הן הקודמות והן אלו שהורשע בהן בתיק זה. העונש אף הולם את המאבק הבלתי מתפשר של כל גורמי האכיפה, לרבות בתי-המשפט, בנגע תאונות הדרכים. עם זאת, בהתחשב בכך שהמערער אולץ על-ידי מעסיקו להשתמש ברכב שאינו תקין, שעיקר רשלנותו התבטאה במחדל בעת החניית הרכב, ושחלפו כשש שנים מעת האירוע הטראגי, החלטנו להקל במעט עם המערער בכל הנוגע למשך תקופת המאסר בפועל, ולהעמידה על תשעה חודשים.

9.       סוף דבר: על-יסוד האמור לעיל, ולאחר שנתנו דעתנו למכלול טיעוני הצדדים, לא מצאנו עילה להתערב בהכרעת-הדין. עם זאת, הערעור על גזר-הדין יתקבל באופן חלקי, כך שתקופת המאסר שהושתה על המערער תעמוד על תשעה חודשים, חלף המאסר למשך שנה שהושת עליו.

          המערער יתייצב לריצוי עונש המאסר ביום 12.2.2006 בשעה 08:30 בבית המעצר של משטרת מחוז ירושלים.

          המזכירות תמציא עותקים מפסק-הדין לפרקליטות ולסנגור.

ניתן היום, כ' בכסלו תשס"ו (21 בדצמבר 2005), בהעדר הצדדים.